בדרך לבית-שמש

"אתה נוסע לתל-אביב ?" שאל א. בעוד הטלפון הנייד צמוד לאוזנו. "כן" אני מהנהן לו.

"בשער הגיא קח שמאלה", הוא מסביר, "אתה מגיע לבית-שמש שם תחכה לך מנהלת בית-הספר".

כך, לאחר למעלה משנות דור בהיי-טק, התחלתי פרק חדש, מלהיב ומדכא בחיי: להיות מורה בבית-ספר בפריפריה.

חודשים רבים אח"כ, אני ותלמיד כיתה י' ישובים בספריית ביה"ס בשיעור תגבור בגיאומטריה. "יש למצוא אורך הקטע CD במשולש" אני מקריא מספר הגיאומטריה. "איפה זה" שואל התלמיד. "זה מסומן בשרטוט" אני אומר. "תראה לי" הוא מבקש. אני מצביע על הקטע ומתחיל להבין שיש בעיה אחרת - לא בהבנת הגיאומטריה.

"האם אתה מכיר את אותיות ה-ABC ?" אני שואל (שהרי באותיות אלו נהוג להשתמש בלימודי הגיאומטריה). "לא !" היתה התשובה הקצרה, המדהימה והפשוטה. את בעיית המשולש פתר התלמיד בלי בעיה. לא היתה לו בעיה בגיאומטריה - הוא פשוט לא יודע צורת אות באנגלית. שלחו אלי תלמיד לתגבור במקצוע בו אינו זקוק לתגבור רק בגלל שבשנה העשירית לחייו במערכת החינוך הישראלית לא יודע התלמיד צורת אות באנגלית.

הבעיה היותר חמורה היא שהמערכת לא יודעת את הבעיה החמורה של התלמיד. מערכת שלא יודעת ולא מודעת למצב תלמידיה היא מערכת כושלת.

"אנחנו, המורים, לא מכירים את העולם האמיתי" אומרת לי בנימת קול עגמומית מורה בכירה. "אני מאוד אשמח אם תכנס לכיתה שלי ותספר להם קצת על העולם האמיתי". במהלך החודשים שלאחר מכן נוכחתי עד כמה היא צודקת. צוות בית-הספר שאמור להכשיר ולהכין את התלמידים לעולם האמיתי לא מכיר את העולם האמיתי. התלמידים מבלים שנים ארוכות שיכולות ושצריכות להיות נפלאות, במוסד אפרורי ומדכא שלא מכין אותם לחיים שלפניהם.